נחל עוז

אחד הדברים שאני אוהב בעבודה שלי זה הסיפורים. כאלו שנגלים מבעד לקירות ולחפצים, כאלו שכבר לא ניתן לשמוע ממקור ראשון.ואם יש דבר שאני מאמין שיכול להביא טוב לעולם המעוות הזה ולקרב בין אנשים זה שסיפורים נשמעים, כל סיפור מכל צד. גם כאלו שקשה מאד לשמוע או שמנוגדים לדעותנו או אמונותנו. כי יש מקום, כי סיפור שמסופר הוא דבר שמבקש הכרה והכרה מביאה שלום בית (ושלום בית עלול אולי להביא גם שלום?).אז יצא במסגרת מקצועית שאני חבר בה (הקסדות הכחולות) שכבר יותר משנה כשמתאפשר לי, אני נוסע לעוטף ופוגש מקרוב מאד את הצלקות והשאריות המפוייחות של השביעי באוקטובר. תקצר היריעה מלפרוס את הפעילות הגדולה של יד בן-צבי שנעשית שם (ואני באמת בורג קטן בכל זה) אבל אפשר לומר שיש בה עבורי ערבוב של קושי והקלה התנגדות ומשיכה גם יחד.ויצא מתוך זה שזכיתי להזמנה להיות שותף לפעולת תיעוד מיוחדת מאד שהצריכה ממני לשהות שעות רבות במיגונית הדמים בבסיס נחל עוז בה נרצחו וממנה נחטפו תצפיתניות.תהליך העבודה היה שונה מכל מה שהכרתי קודם, גם טכנית, גם סביבתית אבל בעיקר רגשית. הידיעה שכל פיסת צבע שנחשפת היא אות מסיפור חיים והווי של חיילות צעירות, המפגש הישיר עם קרובי משפחה, חיילות וחיילים והסביבה עצמה; העבודה העדינה עם סכין מנתחים תוך כדי שהאדמה רועדת מהפיצוצים, ירי מסוקים, זמזומי הכטבמים ויללת אזעקות.בשיתוף עם הילה מסינגר חשפנו וטיפלנו בכתובות צבעוניות על קירות המיגונית, יחד חשפנו משהו מראיית העולם של החיילות האלה בחודשים שקדמו לשבת האיומה הזו. "תראו איך היא הולכת בשלווה כאילו עזה לא לידה" כתבו החיילות על הקיר והכתובת הזו נשארה גם כשהמפקדת החליטה למחוק את כל מה שנכתב, גם כשהנוחבות פרצו אל הבסיס ורצחו, אנסו וחטפו, גם כשהצבא שיפץ את המיגונית וצבע ושם תאורה חדשה מיד אחרי ה7.10 וגם כשנכנסתי לשם לראשונה ביום חם של יולי 24 ושמעתי לראשונה על הסיפור ממשפחתה של נעה פרייס ז''ל.הכתובת הזו מסמלת בעיני את מה שכולנו עשינו ועושים כבר שנים... מתנהלים בעולם בשלווה כאילו עזה אינה לידינו. אבל עזה לידינו, מאד מאד ליד וכל מה שקורה וקרה שם השפיע ומשפיע עלינו כאן.גם כשמתצפתים, גם כשסוגרים, גם כשמנסים לדכא מצד אחד ולשמן בכסף מצד שני וגם שנלחמים כבר שנה וחצי ולא רואים לזוועה הזו סוף. עזה היא בעיני דוגמא למה שקורה כשצעקה אינה נשמעת. אנו מתעלמים מקיומו של סיפור והסיפור טופח על פני שנים, וחופר מנהרות ומחמש נשקים והופך למפלצת מזוויעה שטופת שנאה ומלאה צדקה דתית (כי אלוהים שומע את כל הסיפורים תמיד). שכמה שלא ניסינו לשלוט עליה ולתצפת אותה, כמה שהקלנו ראש ביכולות שלה ותחמנו את הגבולות שלה והוצאנו את המתנחלים ממנה, היא יוצאת משליטה ומתפוצצת לנו בפנים.אז ממש ליטראלי במקרה הזה, הכתובת היתה על הקיר. כל אחד שעבר בשלווה ליד הגדרות, כל נערה שצופה במסכים... שום שכבת צבע בעולם לא תכסה זאת. חשוב לומר. בפרוייקט התיעוד הזה, יש רבדים על רבדים, זכרונות וכאבים שאיש לא יוכל לתאר.במשך זמן לא מבוטל נברנו לא רק בקירות אלא גם בתצלומים ובחיפוש אחר משמעויות הכתובות, מניין נלקחו ציטוטים ומי הם חלק מהשמות על הקירות.דיברתי עם אנשים ושמעתי אינספור גרסאות ושמועות על מה שארע במקום.הדברים הכתובים פה הם הפרספקטיבה האישית שלי לחלק קטן מהדבר הזה ומה שעולה לי עכשיו בלב בערב יום הזכרון.למי שמעניין לשמוע עוד - מצורפת כתבה ושיחה של קרן נוייבך עם סיגל פרייס, אמא של נעה פרייס ז''ל (שנרצחה עם חברותיה במיגונית ורב הכתובות על הקיר נכתבו בכתב ידה) ועם נירית שלו כליפא, מנהלת המחלקה להיסטוריה חזותית ותיעוד ביד בן צבי שהרוח והחזון שלה מובילים הרבה פרוייקטים מרגשים ביישובי העוטף.


https://www.kan.org.il/content/kan-news/local/894893/?fbclid=IwY2xjawR2zOJleHRuA2FlbQIxMQBicmlkETFZVXl4aUVwQkFYdFlVUkc2c3J0YwZhcHBfaWQQMjIyMDM5MTc4ODIwMDg5MgABHqcZHPqnNGVN8eDxfF2KPCECd7jqEhI4e2jVAUX5mcWI9zkSJ_Vy6dthwlnz_aem_v3vrgUr7E4vjPMcLTryn0w